<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ק"ס</h1>
<h2>דף מו.</h2>
אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה. מכאן משמע ליה לר' דהני זוזי פקדון הוו שהיו בעין דאי לא הוו בעין היכי מצי לאקנינהו בחליפין דהא לא קנו אלא בעין. יש לומר דבהני חליפין דבסודר שאדם מקנה חפץ לחבירו ואין לו מה ליתן עליו ומושך לו סודרו היינו חליפי הדבר שיש לו ליתן על אותו חפץ. ואז ודאי אם אינו חפץ בעין הנקנה בזה הסודר קונה אותו דהא אם היה נותן לו מיד אותו החפץ שיש לו ליתן על אותו חפץ שנקנה עתה בחליפין שאז ודאי קונה אותו חפץ אעפ"י שאינו בעין כמו [כן] האי סודר שהוא חליפין החפץ יקנה החפץ אעפ"י שאינו בעין דהכי נמי חזינן בהרבה מקומות שאדם משעבד עצמו בקנין ליתן דבר שאינו בעין כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (צ"ד.) מתנה ש"ח להיות כשואל. ופריך במה בדברים ומשני בשקנו מידו. ומשמע אפי' לא בא לעולם שלא היתה פרה זו גנובה או אבודה ואפי' הכי מתחייב הוא לשלם לו פרה אחרת בקנין סודר. דהכי נמי בהשותפין (ב"ב ב':) מפרש התם מאי מחיצה כותל אלמא אעפ"י שאין הכותל בעין משעבד עצמו לעשותו. ואע"ג דהתם (שם ג'.) פריך ליה קנין דברים בעלמא הוא לא פריך [אלא] אליבא דמאן דאמר מאי מחיצה פלוגתא דהיינו ודאי קנין דברים בעלמא. אבל אליבא דמ"ד גודא לא מצי פריך ליה מידי כיון דמשתעבד בחליפין דסודר לעשות לו כותל הוי קנין וחייב. הא חזינן בכמה דוכתי שבחליפין של סודר יכול להקנות אפי' דבר שאינו בעין הכא נמי מצי למימר דאלו זוזי לא הוו בעין אלא מלוה הוו גבייהו. והא דמפרש בקונט' לעיל תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין. ומשמע לן מפירושו דלא שייכי אלא בדבר שהוא בעין. פי' זה לא נהיר לעיל לר' דהא חזינן בכמה דוכתי בחליפין שהן בסודר קונין אפי' דבר שאינו בעין והכי נראה לרבינו לפרש דהאי דקאמרי התם מטבע נעשה חליפין היינו כשאדם רוצה להחליף מטבע שלו במטבע חבירו שזה רואה את המטבע של זה וזה של זה בעין ואמרו נחליף זה בזה בהכי ודאי פלוגתייהו (ד)אם נתקיים הקנין במשיכה (ואחד) [דאחד] ואם לאו שניהם חוזרים. ואפי' אם נתאנה לוקח לא מצי למימר למוכר תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני ומצי למימר ליה המוכר אם רצונך כמו שנתתי לך בלא חזרת אונאה הרי טוב ואם לאו (אחזיר לך) [תחזיר לי] מקחך ולא מצי לוקח לכופו שיתן לו אונאתו וכן נמי אם נתאנה מוכר לא מצי למימר ליה [ל]לוקח תן לי מקחי או תן לי מה שאוניתני דמצי למימר ליה הילך מקחך ואונאה לא אחזיר לך. אבל מספקא ליה לר' אם כשנתאנה לוקח ורוצה למחול אונאתו למוכר כדי שיהא המקח קיים בידו אם יכול לחזור בו המוכר ולומר כיון דמתחלה לא היה המכר קיים שהמקח היה בטל הנני חוזר במכירה שנעשית דלאו כלום היא. או דילמא הא דתקינו רבנן ביטול מקח היינו משום תקנת הנתאונה כשהוא אינו רוצה למחול אבל אם הנתאונה רוצה למחול אמאי מצי לחזור בו. [המאנה] (המאונה) ובפרק המוכר את הספינה [פ"ג ע"ב] איכא למשמע האי דינא דאמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בו' והוקרו ועמדו על ז' נתאנה לוקח. לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר דאמר ליה אי לאו דאוניתני מי מצית הדרת השתא הדרת. פי' דבכדי שיראה לתגר או לקרובו דלאו נתקיים המקח נתאונה גם המוכר ואפי' הכי לא מצי הדר ביה משום האי טענה דטעין ליה לוקח אי לאו דאוניתני מי הוה הדרת בך השתא הדרת בך בתמיה ומפרש א"כ מצינו חוטא נשכר. אלמא מתאונה יכול לחזור מאנה אינו יכול לחזור כיון שהמתאונה מוחל. והברור לא שמעתי.
<h2>דף סט:</h2>
גרסינן בפרק איזהו נשך. חמרא איכא דבסים ואיכא דלא בסים. ונראה לי שאם היה כלו בחבית א' כמאן דפליגא דמיא. ומספקא ליה לר' אם זה שחלק בלא דעת חבירו מוכר אותו יין ומרויח באותן המעות שקנה בהן חפץ מי יוכל לתבוע אותו ריוח כיון דלא הויא חלוקה אי נאמר לא גרע משאר גזלנין שגוזל מחבירו ומוכר ומרויח באותם דמים דלא משלם אלא כעין שגזל הכא נמי לא שנא ור' מגמגם שיכול לתבוע הריוח וטפי מסתבר ליה דלא מצי תבע ליה. ר"י. ונ"ל דיהיב פלגא (ורווחא) [דרווחא] שזה לא נתכווין לגזול אלא סבור שתהא חלוקה וכיון שאין חלוקת הריוח לשניהם טבי וטבי. אבל אם יטעון הלה יותר לקחת מה' רמינן עליה שבועת היסת כדין שבועת השותפין ומפטר.
